המושג זמרי הקסטות הוא ביטוי לייצוג של זמרים ששרו בסגנון מוסיקלי מזרחי בשנות השבעים. הייצוג שלהם היה שולי מאוד, לא קיבלו אותם והם היו צריכים למצוא אלטרנטיבות וכך נוצרו זמרי הקסטות.
ליד הבסטות, שבהן משוטטים כיום עובדים זרים וסוחרי סמים, צמחו בעבר כמה מגדולי הזמר במוזיקה הישראלית בכלל והמזרחית בפרט: אהובה עוזרי, אבנר גדסי, להקת העוד, צלילי הכרם, זוהר ארגוב, שימי תבורי, חיים משה, עדי אלבחר, משה גיאת, מרגול, ג'קי מקייטן ועוד ועוד, שעשו את פריצת הדרך שלהם בבסטות. אם הצלחת שם - הדרך להכרה תקשורתית הייתה מהירה. תור הזהב של מוזיקת הקסטות נמשך כעשור וחצי בלבד, אך נצרב בתודעה המוזיקלית כימי הביניים וכמעבר בין תקליטי הוויניל הישנים, לדיסקים החדשים; ובתודעה הסטריאוטיפית כתואר גנאי למוזיקה זולה, נחותה ומחתרתית, ולמראית עין חסרת כל ערך אמנותי ממשי.
התפתחות שני הערוצים והשילוב ביניהם, התלווה ליחס מפלה ומתנשא מצד ההגמוניה התרבותית והחברתית בישראל. הדבר בא לידי ביטוי בהדרת סגנון מוזיקלי זה מהמרחב הציבורי, ביחס מזלזל, ובהכלה של הסגנון המוזיקלי בתוך גטאות תרבותיות, כגון שעה מיוחדת בו הושמעה המוזיקה בערוצי הרדיו (למשל, התוכנית "על הדבש ועל הכיפק" שהחלה משודרת בגל"צ מ-1982). המוזיקה התפתחה הרחק מהמרכזים הקאנוניים, והופצה באמצעות קסטות, ומכאן גם השם "מוזיקת הקסטות". ביטוי נוסף להדרת הסגנון מוזיקלי זה הוא כינויו "מוזיקה מזרחית", בעוד המוזיקה העברית ההגמונית שמרה לעצמה את השם "מוזיקה ישראלית". זאת על אף שבמידה רבה המוזיקה המזרחית היא זו שהגשימה את רצונם של מייסדי המוזיקה העברית בישראל, כגון נח שפירא, דוד זהבי, מרדכי זעירה, וידידיה אדמון, לייצר שילוב בין המוזיקה המערבית ובין המוזיקה הערבית. בפועל אותם יוצרים, ואלה שהמשיכו אותם, יצרו מוזיקה מערבית עם אלמנטים מזרחיים המופיעים כקישוט בלבד.
אני הוא מלך הקסטות - נסים גרמה
מילים: דן אלמגור לחן: אלדד שרים הושר לראשונה במופע ילדי הכרך (תאטרון בימות) בבימוי צדי צרפתי, 1982 המילים מופיעות בספר "הצ'ופצ'יק של הקומקום" בהוצאת כנרת זמורה, 2012
מתוך השיר ״אני הוא מלך הקסטות״ של ניסים גרמה
״עליי לא תקראו בעיתונים האדומים/ אותי לא משמיעים במצעדי הפזמונים/ את שמי גם לא הזכירו אף פעם בכינור דוד/ למרות שכל פזמון שלי הופך מיד להיט/ אני הוא מלך הקסטות של התחנה המרכזית". כשניסים גרמה שר את השורות הללו במחזמר "ילדי הכרך" שהוצג ב־1982 בתיאטרון בית ליסין, הוא למעשה תיאר דרך עיניו של כותב השיר, דן אלמגור, את התופעה שהפכה במרוצת הזמן למותג שנקרא אז ״מוסיקת קסטות״ שבסיסה המרכזי היה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
מושג זה מתקשר לדילמה שלי כי היא עוסקת בהשוואה של לפני עידן הטכנולוגיה ותוכניות הריאליטי ובין היום, ובעידן של אז, כאמור, התפתחו שני ערוצים- אלה שהושמעו ברדיו ואלה שנחשבו למוזיקה זולה ולא התקבלו בברכה ברדיו וכתוצאה מכך נוצרה השיטה שכונתה ״מוסיקת הקסטות״.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה