רקע תאורטי

1. מאמר ראשון/ מאת תום אפלבאום

תוכניות ריאליטי

תוכניות הריאליטי או בשמם העברי תוכניות מציאות, הם ז'אנר טלוויזיוני אשר מתעד אירועים אמיתיים, אנשים שאינם שחקנים ושאינם מגלמים דמות בדויה, אלא מופיעים בצורה הכי טבעית מול המצלמות. תוכנית הריאליטי הראשונה שנראתה אי פעם במסכי הטלוויזיה בעולם, הייתה כבר בשנת 1973, "משפחה אמריקאית". סדרה ששודרה בערוץ PBS האמריקאי, הסדרה ליוותה משפחה בזמן הליך גירושים.

המאמר מדבר על תוכניות ריאליטי באופן כללי ועל תוכניות ריאליטי מוסיקה בפרט. המאמר מציג את הדעות השונות של זמרים בנוגע להשתתפות בתוכנית ריאליטי ואת הקונפליקטים שלהם.

במאמר מדובר על התוכנית ״כוכב נולד״ שהתחילה בתור התוכנית ״לא נפסיק לשיר״ ולאחר מכן הפכה להצלחה מסחררת והייתה תוכנית המוזיקה היחידה בטלוויזיה. במאמר נכתב שהיו רבים אשר לא אהבו את "בית החרושת" לייצור כוכבים ,אך אחוזי הרייטינג היו גבוהים מאד. בנוסף, נאמר שזמרים רבים לא אהבו את הרעיון שבין יום אפשר להפוך לכוכב, גם ללא ניסיון מוקדם וללא השקעה ורבים אמרו שזה נוגד את האמונה שלהם בנוגע למוסיקה והגישה למקצוע האומנות. זאת מכיוון שאותם זמרים מרגישים שתוכניות הריאליטי שירה הם כמו משחק, כמו תאטרון בובות, בין היתר בגלל אלה ש״מושכים בחוטים״- אנשי ההפקה שאומרים לשופטים מה להגיד באוזניה ולקהל מתי למחוא כפיים ובעצם יוצרים ומבנים מציאות שמתאימה לצרכיהם ושתעלה להם את אחוז הרייטינג.

מנגד מוזכר במאמר ציטוט של אנשים לאחר שזכו בפרס מפעל חיים- ״זה ניתן לא רק לי אלא לדור שלם. דור ללא כוכבים נולדים, ללא פלייליסט, וללא יחצנים, אלא לאנשים שרכשו את ההוקרה והפרסום בעבודה קשה" , וכאן שוב בא לידי ביטוי הקונפליקט שבין הדרך של זמרים אז והיום.

המאמר מתחבר לדילמה שלי מכיוון שהיא עוסקת ביתרונות ובחסרונות של תוכניות הריאליטי וכי היא מציגה עמדות של זמרים בנוגע להשתתפות בתוכנית. המאמר מציג דעות ביקורתיות של צופים בתוכניות הריאליטי שטוענים שהתוכניות הללו הפכו ל"בית חרושת" לייצור כוכבים. כמו כן מוצגות דעות של זמרים שמביעים סלידה מהשתתפות בתוכנית ריאליטי כי ברגע אחד אתה הופך לכוכב וכי התוכנית מתנהלת כמו ב"תאטרון בובות" וכל "המציאות" בעצם נבנית על ידי אנשי ההפקה. כלומר מתקיימת הבנייה של המציאות ולא שיקוף של המציאות. דבר זה נוגד את האמונה של אותם זמרים בנוגע למוסיקה.

2. מאמר שני/ד"ר מתן אהרוני וד"ר רוביק רוזנטל

אגדת הטלוויזיה השקופה

המאמר מדבר על הבניית המציאות ואשליית המציאות שיוצרות תוכניות ריאליטי, ובעיקר תוכניות ריאליטי מוסיקה ועל התחושה הספונטנית שעוברת אל הקהל כאשר ההתרחשות מבויימת. במאמר נאמר כי בכל תוכניות הריאליטי השונות מחתימים את כל העובדים, אפילו הזוטרים ביותר וכמובן את כל המשתתפים על שמירת סודיות מוחלטת, אך הקהל בבית לעיתים רחוקות יכול להתקל בחשיפת האמת- בזכות מקור שאינו מקורב להפקה.

דוגמאות מתוך הדיווח העיתונאי ( המובא במאמר )של יואב פלדש-

פלדש: ״אט אט מתברר שהתפקיד של התחקירנית הוא לארגן את העולם בשביל המצלמה. היא יודעת מה המצלמה רוצה. מהצד זה נראה קצת אינפנטילי: היא דואגת להמחיז את המציאות. עכשיו למשל, היא אומרת לצעירה דתייה להיכנס לאודישן, הצעירה קמה. "מה, את לא רוצה לקרוא קצת בסידור, להתפלל קצת שתצליחי?" שואלת התחקירנית. הצעירה אומרת שלא. "אולי תקראי בכל זאת?" מפצירה התחקירנית, "זאת טלוויזיה, אנחנו צריכים לראות". הצעירה מסרבת שוב. זה לא עוזר לה" ("לא עבר: מציאות מדומה בכוכב נולד", יואב פלדש, כלכליסט, 6.5.2010. )

״פלדש ליווה את חברו לאודישנים לכוכב נולד, וגילה איך עובד המנגנון היעיל, החשאי והברוטלי, שבו המציאות היחידה היא זו שממציאה התחקירנית והכוח היחיד נמצא בידי המצלמה״ (מתוך המאמר)

ניתן להסיק כי תוכניות הריאליטי מעניקות לצופים מעין תחושה של הזמנה אל מאחורי הקלעים אבל מהמאמר ומהכתוב למעלה, מובן כי הכל מתוסרט ומבויים בקפידה.

דבר נוסף העולה מן המאמר הוא שוב גורם ההתפתחות הטכנולוגית והשפעתו על תוכניות הריאליטי מוסיקה. ״במהלך הדורות האחרונים, עם התפתחותם של אמצעי תקשורת שונים(אמצעי התקשורת החדשים) כמו עיתון, רדיו, קולנוע וטלוויזיה, התרגל הקהל להיות נמען נאמן למסרי תקשורת ההמונים וקיבל בהשלמה את העובדה שאין לו השפעה מיידית וישירה על המסרים הללו. אולם בשנים האחרונות, מבטאים שינוי פרדיגמה: ממדיה "פאסיביים" לכיוון של מדיה "תגובתיים" (Reactive) ואינטראקטיביים אשר מגיבים לפעולות המשתמשים.

שינויים אלה מאפשרים ערוצים חדשים של תקשורת ומצמיחים פרקטיקות תרבותיות חדשות המעודדות את השתתפות הנמענים ביצירה ובהפצה של תוכן ושל רעיונות. כך, לדוגמה, הטכנולוגיות המאפשרות יצירת תוכן, כמו מצלמות סטילס, מצלמות וידאו ותוכנות עריכה, נעשו זולות ונגישות לרבים. נוסף על כך, גם ערוצי הפצה של תוכן באינטרנט נעשו נגישים בפלטפורמות אינטרנטיות כמו יוטיוב ורשתות חברתיות דוגמת פייסבוק ועוד״. ( מתוך המאמר )

המאמר מתקשר לדילמה שלי כיוון שהוא מדבר על אשליית המציאות שיוצרות תוכניות ריאליטי, ובעיקר תוכניות ריאליטי מוסיקה ועל התחושה הספונטנית שעוברת אל הקהל כאשר ההתרחשות מבויימת. כמו כן, מודגש שההפקה עושה מאמצים רבים דווקא להגביל את החשיפה ולהסתיר את ההתנהלות של מאחורי הקלעים. במאמר ניתנות דוגמאות על הנעשה מאחורי הקלעים- על ההוראות של המפיקים, על ההנחיות של מפיקים למשתתפים לפעול בדרך מסוימת(להציע לצעירה דתיה להתפלל בשביל המצלמות). בנוסף, מדובר גם על השתתפות הקהל, כלומר הקהל הוא קהל פעיל וקיימת אשליית השתתפות דמוקרטית. כלומר לצופה יש השפעה על תוכן התוכנית ועל אילו זמרים ימשיכו להופיע בה ולכן היא מייצגת את העם וסגנונות רבים ולא מדירה את המוסיקה המזרחית.

3. מאמר שלישי/דרור גנות

הרדיו ממציא את עצמו מחדש | איגוד השיווק באינטרנט

חלק 1 - מגמות עולמיות מזל טוב ועד 120 זו לא סתם הלצה לפחות לא בשנות חיי הרדיו. משנת 1892 ולאחר 120 שנים וקצתבהם הרדיו חי וקיים ללא שינויים מהותיים, והנה כעת, עומד בפני השינוי הגדול מעולם - צונאמי אנושי העובר בשיטתיות ובעקביות להאזנה בדיגיטל.

במאמר מדובר על התפתחות המדיה הדיגיטלית ועל החלשות הרדיו לעומת השימוש הגובר בסמארטפונים, מחשב וטלוויזיה. זאת בעקבות כך שהשימוש בסמארטפון זמין יותר, פשוט יותר ומציע מגוון עצום ואין סופי של תכנים- שידורים חיים ומוקלטים, חדשים ועתיקים. וכמובן, היתרון הכי בולט הוא האפשרות להשתמש בו בכל מקום, בבית, באוטו ובכל דרך.

כמו כן, קיים היום רדיו online באינטרנט.

במאמר מובאים נתונים בנוגע לשימוש ברדיו. בארה"ב- כ50% נטשו את הרדיו המסורתי ועברו להאזין במכשירים הדיגיטליים. כמו כן, בנורבגיה תדרי הFM היו מיועדים להסגר ב2017 וכך יושלם המעבר לרדיו דיגיטלי.

בכתבה מסופר שגורו השיווק Seth Godin כתב בבלוג הפופולרי שלו פוסט בנושא "הסוף של הרדיו". לטענתו ה-bluetooth הנמצא בכל מכשיר איתו אנו מסתובבים משנה את תעשיית הרדיו- "עם כל כך הרבה ערוצים, פודקאסטים ופלטפורמות אודיו מתקדמות, אפליקציית ניווט ומזג אוויר- למה בעצם צריך לחכות לשדרן בשידורי הרדיו שיגיד לך משהו שאתה מזמן יודע?".

כמו כן הוא מוסיף שכפי שהעיתונות "נפלה מהצוק" כך הרדיו הבא בתור.

המאמר מתקשר לדילמה שלי כי הוא עוסק בהשלכות של התפתחות הטכנולוגיה. הדילמה שלי מתייחסת לתקופה שבה הרדיו היה הכלי הכמעט יחיד עבור זמרים מתחילים לפרוץ אל הקהל הרחב ומנגד הדילמה שלי מתייחסת לכלים בעזרתם זמרים אנונימים זוכים לפרסום בימינו- תוכניות הריאליטי. מהמאמר אנו מבינים שהרדיו מאבד את כוחו, אחוזים דרסטיים המוצגים במאמר מנבאים את סוף השימוש בו ואת העלייה בשימוש המכשירים הדיגיטליים. יש לכך השפעה על הדילמה שלי- היום כלי הפריצה של זמרים שונה מכלי הפריצה של זמרים אז, והיום אף יש יותר כלים בהשוואה לתקופה בה הרדיו היה הכלי המרכזי היחיד דרכו יכלו זמרים להתפרסם. היום יש אינספור פלטפורמות פריצה: תוכניות ריאליטי, המון רשתות חברתיות, יוטיוב, פייסבוק, אינסטגרם ועוד..

4. מאמר רביעי/ יובל דרור

ריאליטי-בכי, הנוסחה נחשפת: מתמודד, שירה, שירה, בכי, בכי, שיחה, בכי, פרידה

המאמר "בשל לי דמעה" של יובל דרור עוסקת בזיוף המציאות בתוכניות הריאליטי השונות. דרור מדגיש את זה שהתערבות ההפקה במתרחש כבר כל כך ידועה לצופים וכך גם הדרך של ההפקה לגרום לקהל להרגיש סיטואציה אמיתית והיא בכי. בכתבה יש דוגמאות לכך בתוכנית ריאליטי השירה- the voice ותוכנית הבישול- מאסטר שף. אז אומנם ההפקה לא יכולה להכריח את המשתתפים לבכות, אבל ההפקה בהחלט מובילה לכך. היא מקרינה סרטונים למתמודדים בהם מופיעות המשפחות שלהם, היא מאחדת משפחות מול קהל שלם.(בthe voice איחדו בין צעירה לאביה על הבמה). במאסר שף לדוגמא, בכל עונה יבקשו במכוון "לבשל את המנה שמזכירה את הבית, את המשפחה". בנוסף, דרור מדגיש שההפקה בוחרת את מי להבליט בתוכנית וגם בוחרת אנשים שקל להם מאוד לפרוץ בבכי- כי זה טוב לרייטינג וכך פועלת בעצם על פי עקרון המסגור. דרור מסכם שלמעשה נדמה שתוכניות הריאליטי פועלות היום על-פי מתכון- "מתמודד, שירה, שירה, בכי, בכי, שיחה, בכי, פרידה. מתמודד, בכי, בכי, בישול, בכי, בישול, בכי, שיפוט, בכי."

לדעתו של דרור, תוכניות הריאליטי בכל זאת אהודות על הקהל הישראלי כי יותר קל לו להתמודד עם מצוקות- דרך הצרות של אחרים.

המאמר מתחבר לדילמה שלי מכיוון שדרור מציג את כל החסרונות שבריאליטי, במקרה שלי ריאליטי שירה. מהתערבות ההפקה, דרך מאמציה לגרום לבכי ועד לשימוש בעקרון המסגור- כאשר ההפקה מעניקה העדפה מכוונת למתמודד מסויים ומחליטה להבליט אותו ולתת דווקא לו זמן מסך גדול יותר ולגרום לנו הקהל לאהוב אותו. דרור הוא בעצם כל המחשבות שקיימות בראש של אותם אומנים שמתלבטים האם ללכת לתוכנית ריאליטי- החשש שהכל מזויף, הפחד מאיך יציגו אותך ועד כמה מתמודד מסויים יקבל יחס מועדף, עד כמה ההפקה יכולה לגרום לכך שמתמודד מסויים יהיה אהוב הקהל יותר מכולם וככה הדרך שלו סלולה אל הגמר.

5. מאמר חמישי/עמיחי חסון

כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית / מלחמת התרבות הישראלית והמוזיקה הפופולרית / עמיחי חסון - נאמני תורה ועבודה

כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוזיקה מזרחית מלחמת התרבות הישראלית והמוזיקה הפופולרית עמיחי חסון הוא סטודנט לקולנוע ומבקר מוזיקה ותרבות בעיתון "מקור ראשון". בעל הבלוג "תת מודע זמני" ( (http://amichaich.wordpress.com המלחמה הקרה בין מזרח למערב, המלווה את התרבות הישראלית מראשיתה, קיבלה תפנית משמעותית בעשור האחרון: המוזיקה המזרחית, אשר הודרה במשך שנים מן הבמה המרכזית, כבשה עוד ועוד סמלי סטטוס של ישראל הישנה והטובה.

המאמר מדבר על התפנית המשמעותית שבעשור האחרון:"המוסיקה המזרחית, אשר הודרה במשך שנים מן הבמה המרכזית, כבשה עוד ועוד סמלי סטטוס של ישראל הישנה והטובה". כותב המאמר מספר על החברה החרדית בה גדל אשר הכתיבה לו מה מקובל ומה לא: כפי שאסור היה לו לא ללבוש חולצה לבנה בשבת כך סימנו לו שהוא אמור להאזין לשלו חנוך ופול סיימון ולא לאייל גולן. "אייל גולן נזרק לפח" כך כתב עמיחי חסון. "טענות ההשתכנזות נהדפו בדרכון אמריקאי שהביאה לי אימי. בזתי למוסיקה מזרחית כמו שרק מי שאהב אותה בעבר יכול לבוז לה. אבל כמו כל אקסית מיתולוגית זו הייתה רק שאלה של זמן. נדמה לי שעמיר בניון היה המוזיקאי המזרחי הראשון שאשכנזים הורשו לאהוב בלי להתבייש. עמיר בניון היה הגשר שפשר לי לשוב ולשמוע את הצלילים שברחתי מהם".

עמיחי מספר שהוא נהג להוריד מוסיקה מזרחית בסתר. המלחמה הפרטית הזו של עמיחי היא בעצם מלחמה של כל התרבות הישראלית שעברה מהפך בשנים האחרונות. עמיחי מדבר על זמרי המוסיקה המזרחית שבעבר כונו זמרי הקסטות וכיום הם חלק בלתי נפרד מהמוסיקה הישראלית. "נדמה שקיבלה תפנית משמעותית בעשור האחרון. עולם הפוך נוצר. מי שהודרו במשך שנים מהבמה המרכזית ונכלאו בין הבסטות של התחנה המרכזית, כבשו עוד ועוד סמלי סטטוס של ישראל הישנה והטובה: היכל התרבות, גלגלצ, קיסריה, שערי העיתונים וחלונות הראווה התמלאו פתאום בצלילים אוריינטליים (בדרך כלל מצופי פופ סוכרי), והתעקשו להזכיר שמדינת ישראל נמצאת בדיוק באמצעו של הלבנט."

עמיחי מציין שהשינוי הגיע מהעם שהחליט לומר בקול את מה הוא מעוניין לשמוע. בנוסף, עמיחי כותב על העובדה שכל זמר שמתראיין בימינו נשאל על עמדתו לגבי המוסיקה המזרחית כאילו שזו מפלגה פוליטית מסוכנת שמעוניינת לכבוש את השלטון.

עמיחי כותב:"לאחרונה למדנו כי יהורם גאון חושב ש"המזרחית זה זבל שהשטן לא ברא", יובל בנאי מאחל להם:"שיימקו עם המוסיקה המסומפלת שהמציאו", חווה אלברשטיין מקוננת על מות הז'אנרים הלא-מזרחיים ומתלוננת ש'חלק גדול מהזמרים הים-תיכוניים שרים את הרפרטואר שלנו, הלבנים' ".

המאמר מתקשר לעבודת החקר שלי כי הוא עוסק בדרכי הפריצה אז והיום ובכך שהרדיו שבשנות ה70 לא השמיע כמעט כלל זמרים ששרים בסגנון מזרחי. חקרתי את השינוי משנות השבעים עד היום ובניגוד לעבר שבו נמנע חופש הביטוי מזמרי המוסיקה המזרחית -בימינו הזמר המזרחי מקבל ביטוי רב בתוכניות הריאליטי. הריאליטי הוא זה שמעניק הזדמנות שווה לכל הסגנונות המוסיקליים ולא מדיר סגנון מסוים כמו תחנות הרדיו אז. עמיחי מדבר על המהפכה של עולם המוסיקה- עמיחי מדבר על המעבר מהבושה והדרת הזמר המזרחי לכך שהוא סוף סוף זוכה לקבל במה.

6. כתבה ראשונה/ ציון נאנוס

הכתבה מציגה את שינוי העשור של הטלוויזיה הישראלית, את ריבוי תוכניות הריאליטי ממנו לא ניתן להתעלם. לפני תחילת הכתבה מציין ציון נאנוס כי הראליטי הפך להיות סוג של דת רבת מאמינים שעקרונותיה הם כסף, פרסום וניצחון בכל מחיר.

בכתבה מראים כי גם אלו שהתנגדו לריאליטי בתחילת דרכו, השלימו כבר עם התופעה. הדוגמה המובאת לכך היא ג'רי סיינפלד. קומיקאי שלעג לתוכניות ריאליטי דרך הסטנדאפ וטען שאין כל קשר בין מציאות לתוכניות אלו. כעבור מספר שנים "גם המבקר הגדול נכנע לטרנד שכבש את העולם" והפיק תוכנית ריאליטי לרשת אן.בי.סי.

ד"ר דוד גורביץ'(בית הספר לתקשורת) אומר בכתבה כי "בסופו של דבר, ההערכה והזוהר, הפרסום והכסף, הם הערכים המטריאליסטיים (החומריים) השולטים".

גיא פינס אומר ש"במידה מסויימת הריאליטי היה הליכוד של הטלוויזיה. אחרי שנים של שלטון המסגרות המקובלות, פתאום התחלנו לפגוש את העם על המסך בפריים טיים. זה כבר לא המגישים האלה שתמיד היו שם ולא הדרמות האלה עם כל השחקנים שאתה מכיר שוב ושוב. פתאום גם הבת של השכן והבן של המוסכניק ואולי אתה בעצמך יכולים להיות הכוכב הבא."

גיא בעצם משקף את היתרון הבולט של תוכניות הריאליטי. כל אחד יכול לקבל הזדמנות להשתתף ולפרוץ אל הקהל הרחב, אל עולם המוסיקה ולהיות- הכוכב הבא.

הכתבה מציגה את הגלגול של תוכניות הריאליטי. מהשנים שבהם עדיין לא הבינו מה זה ריאליטי, עד לתוכנית הריאליטי הראשונה בישראל- "קחי אותי שרון", שהייתה משודרת לראשונה בפריים טיים. מפיק התוכנית מספר שאז, לתת את הבמה הכי גדולה לבן אדם פרטי, שהוא לא כוכב, שהוא לא זמר מוכר, ולעקוב אחריו חודש ימים היה סיכון.

כמה שבועות לאחר מכן, חיילת אנונימית מקריית גת- נינט טייב, החלה את הטירוף שהוביל "לים של ריאליטי."

המונח מציאות הוא מונח מאוד גמיש, הרי הכל תלוי במה שהעורך והבמאי מחליטים להביא לקהל. זו אשליה של שליטה, ושל שיתוף עם הקהל. אז מה בכל זאת גורם לנו לצפות בריאליטי? סקרנות זאת מילת המפתח.

גיא פינס אומר ש"להפיל את כל הבעיות על תוכניות הריאליטי זה מופרז, כי יותר משתוכניות הריאליטי מעצבות את הדור, הן משקפות אותו".

הכתבה מתחברת לדילמה שלי כי הכתבה מציגה את הגלגול של תוכניות הריאליטי. מהשנים שבהם עדיין לא הבינו מה זה ריאליטי ועד ריבוי תוכניות הריאליטי היום. הדילמה שלי מתייחסת לפלטפורמות הפריצה של זמרים בימינו ותוכניות הריאליטי הן פלטפורמת הפריצה השכיחה ביותר. בנוסף, בכתבה גיא פינס מציג את היתרון הכי גדול שבריאליטי- מתן הזדמנות שווה לכולם, וזוהי בדיוק הסיבה לכך שכל כך הרבה זמרי אנונימיים משתמשים בריאליטי כפלטפורמת פריצה.

7. כתבה שנייה/אלינור צוקרמן

הכתבה הזאת מספרת את סיפור הקאמבק של מאיה בוסקילה. לפני חצי שנה, מאיה בוסקילה חזרה אל חיינו דרך תוכנית הריאליטי "הכוכב הבא". מאיה החליטה לעשות הצעד הזה, אחרי המון התלבטויות, כי הרגישה שהיא דועכת, שהיא לא מופיעה כמו בעבר. מאיה אומרת בכתבה ש"לא היה בלוח (הופעות) הזה הרבה, בשנה האחרונה עד לפני הכוכב(הבא)".

בעבר בוסקילה הייתה כוכבת ענקית,כבשה את הבמות והמצעדים וזכתה לתארים כמו "זמרת השנה" ו"רינגטון השנה". עם השנים היא מצאה עצמה מחוץ לפלייליסטים ומחוץ לתודעה, על אף שהמשיכה להופיע ולככב במחזות זמר, אך מבחינת רוב הציבור היא נעלמה.

אחר כך הגיעה ההזדמנות- "הכוכב הבא". רבים סביבה חששו מהשתתפותה בתוכנית- החשש משלא תזכה, החשש מלהרוס את כל מה שבנתה. מאיה התייחסה לכך בכתבה ואמרה: "להרוס את מה? מה כבר אני יכולה להרוס? בשנים האחרונות עשיתי תאטרון, עדיין עשיתי הופעות אבל בסופו של דבר לא הייתי קיימת, לא הייתי קיימת עם שיר או קיימת בכלל הרבה מאוד זמן."

הכתבת אלינור צוקרמן אומרת "זאת החלטה לא קלה לזמר מקצועי, פי כמה וכמה לזמר מוכר, להתמודד מול זמרים אנונימיים, להיות חשופה לביקורת השופטים, עמיתיה למקצוע אבל מהצד השני הפריים טיים קרץ." בנוסף, רבות ניסו להעליל על השתתפותה של מאיה שהדרך שלה אל הגמר ואלה הארוויזיון מכורה ובטוחה. לבסוף, הגיעה אל המקום הרביעי.

מאיה מסכמת את הכתבה ואומרת שהחלום הכי גדול שלה הוא פשוט להמשיך להופיע ולהופיע כמה שיותר. "היומן שלי לשנה הקרובה מאפשר לי לא לדאוג לזה יותר מיד אז אני לא אכניס לעצמי יותר מידי חששות מיותרות. מקסימום אני אלך שוב לכוכב הבא..(צוקרמן: "בתור מתמודדת או שופטת?") אני לא יודעת. כבר למדתי שאת לא יכול להגיד שלי זה לא יקרה או אני לא אעשה. החיים מפתיעים אותך הרבה יותר".

הכתבה מתחברת לדילמה שלי מכיוון שמאיה בוסקילה היא דוגמא לזמרת שהתחילה את דרכה בדרך המקובלת של פעם וכאשר הרגישה שהיא מאבדת את אהבת הקהל, את הפרסום- שהיא נעלמת, שהיא "לא באמת קיימת" (לפי דבריה), היא בחרה להשתמש בתוכנית הריאליטי "הכוכב הבא" כדי "לפרוץ מחדש".

בחקר שלי אני בודקת מה ההבדל בין דרך הפריצה של זמרים אז והיום, ובדוגמא הזאת מאיה משתמשת בשתי הדרכים.

8. כתבה שלישית /עדנה אברמסון

אחרי 15 דק' תהילה: קבוצת טיפול לנפגעי ריאליטי

רק אתמול הכריזו מי הזוכה החדש ב"אח הגדול" - אך יש מי שכבר מתכונן לרגע שאחרי: בתל אביב נפתחה לפני כחודש קבוצת טיפול פסיכולוגי מיוחדת, המיועדת לנפגעי תוכניות ריאליטי. הקבוצה פועלת במכון קהילת " קבוצות", ארגון ארצי להנחיית קבוצות, ומטרתה לסייע למתמודדים בתוכניות שנפגעו מהחזרה לשגרה, לעזור להם להסתגל לחיים שאחרי החשיפה והחוויה התקשורתית האינטנסיבית.

הכתבה מתארת את גודל הקשיים איתם מתמודדים מתמודדי ריאליטי לשעבר, או במילים אחרות, פליטי ריאליטי. עדנה אברמסון הכתבת, אומרת כי נמצא פתרון לאכזבה, להתנפצות החלום ולאובדן התהילה והפרסום. הפתרון הוא קבוצת תמיכה שהוקמה ב2012 בתל אביב, שבה חברים חמישה מתמודדי ריאליטי לשעבר. מטרת הקבוצה היא לשתף רגשות עם אנשים שחוו קשיים זהים והתמודדו עם אותם מצבים.

"הם מבינים שלא ישארו סלבס. יש סוג של דכאון בעקבות החוויה הגרנדיוזית של הצלחה, והמטוטלת זזה עבור האנשים האלה לצד השני." כך מסביר הפסיכולוג איתן תמיר, מנחה קבוצת התמיכה. "המתמודדים נחשפו לאחוזי רייטינג גבוהים, וקשה להבין את עוצמת התשוקה וההתלהבות שהם זכו לה בזמן החשיפה- ואת התחושה הכואבת ביום שאחרי. מידת החשיפה הולכת ופוחתת עם הזמן אחרי סיום התוכנית. ואנשים מבינים שהם לא ישארו סלבס לאורך זמו. זו תחושה קשה מאוד עבורם, והדרך הטובה ביותר להתמודד איתה היא עם חברים לצרה, שעברו דבר דומה".

ברגע שאחרי שתוכנית ריאליטי מסתיימת המתמודדים חווים ניפוץ אשליה ואובדן חלום. לאחר 15 דקות התהילה הם חוזרים לחיים רגילים. רוב המתמודדים הם אנשים צעירים, שמבחינתם נבנה חלום והתרסק וזה החסרון הכי גדול של הריאליטי.

עוד נאמר בכתבה על ידי הפסיכולוג איתן תמיר, כי " חלק מהאנשים התחילו לקחת תרופות פסיכיאטריות עקבות הכשלון, אבל לא תוך כדי התוכנית(בשונה מהאח הגדול). בגלל האובדן שהם חוו בסיום התוכנית הם נאלצו לקחת תרופות אני-דיכאוניות. היכולת להם לעבוד ולאהוב נפגעה, כמו שאמר פרויד. האכזבה כל כך גדולה מהאשליה ומהבמה שניתנה להם ונלקחה בהינף יד, שאין להם עניין יותר בתחום".

בכתבה מובאות דוגמאות של משתתפי ריאליטי ששמו קץ לחייהם. בשנת 2008 התאבד יוגב ברזילי מהתוכנית "פרויקט y", וב2012 שם קץ לחייו גלעד פרידלנסקי - משתתף בולט בסדרה "שלוש" ששודרה בערוץ 2. כמו כן, נחשפו פרטים קשים על מצבם הנפשי של מתמודדי "האח הגדול" ומתן כדורים פסיכאטריים במהלך התוכנית.

הכתבה מתחברת לדילמה שלי כי היא מציגה השלכות של תוכניות הריאליטי על המשתתפים בו. בכתבה מובאים מספר דוגמאות למשתתפי ריאליטי שלאחר התוכנית חוו דיכאון, הרגשה של ניפוץ חלום וכשלון. חלק מהם שמו קץ לחייהם וחלק השתמשו בכדורים פסיכיאטריים במהלך התוכנית. הדילמה שלי מתייחסת אל הריאליטי כאל דרך פריצה של זמרים אנונימיים. אומנם הכתבה לא עוסקת ישירות בריאליטי שירה אבל היא מציגה את ההשפעה של התהילה הרגעית על המשתתפים, וזהו החסרון הגדול ביותר שבריאליטי והחשש של זמרים אנונימיים רבים שמתלבטים אם להשתתף בתוכניות ריאליטי.

9. כתבה רביעית /מאת מערכת ערוץ התרבות

מחקר חדש: אין דבר כזה 15 דקות תהילה

ישארו איתנו לנצח | צילום: שיר אולפני צילום אנדי וורהול היה זה שטבע את הביטוי "15 דקות תהילה", וטען כי בעתיד, כולנו נהיה מפורסמים ל-15 דקות. לפי מחקר חדש, אנדי וורהול טעה. המחקר, שהתפרסם במגזין American Sociological Review, טוען כי פרסום לא נעלם כל כל מהר, ברגע שאתה הופך למפורסם, אתה גם נוטה להשאר כזה.

הכתבה מדברת על 15 דקות התהילה ועל השאלה האם באמת כל בן אדם אנונימי שמשתתף בתוכנית ריאליטי יהפוך למפורסם או יזכה רק ב15 דקות תהילה. בתחילת הכתבה נאמר כי אנדי וורהול היה זה שטבע את הביטוי "15 דקות התהילה" וטען שבעתיד כולם יהיו מפורסמים ל15 דקות בלבד. אך הכתבה מציגה מחקר שאומר ההפך, שפרסום לא נעלם כל כך מהר ושברגע שאדם מתפרסם הוא נוטה להשאר מפורסם.

בנוסף נאמר בכתבה כי "ברגע שהאדם נחקק לנו בתודעה, התקשורת נוטה לספק לנו את המידע הנוסף עליו, וכך להגביר את פרסומו של אותו אדם".

בסוף הכתבה עולה השאלה החשובה- "אי אפשר שלא לתהות אם המחקר הזה לא מפספס נקודה חשובה- יכול להיות שאנשים שתפרסמו והפכו לסלבריטאים, לא נשכחים כל כך מהר כי הם מתאמצים להשאר בתודעה ויעשו הכל בשביל זה". כלומר, האם באמת קיימות 15 דקות תהילה, או שמספר דקות התהילה תלוי ברצון של המפורסם להשאר מפורסם.

הכתבה מתחברת לדילמה שלי כיוון שהיא עוסקת ב15 דקות התהילה ובשאלה האם כל מתמודד בריאליטי ישאר מפורסם ובתודעה או יעלם אחרי שדקות התהילה שלו יחלפו. בדילמה שלי אני חוקרת האם הריאליטי מהווה קרץ קפיצה לזמרים אנונימיים בימינו, כלומר האם הוא פותח דלתות ונותן הזדמנות לזמרים אנונימיים להפוך למוכרים או שהוא מעניק 15 דקות תהילה בלבד.

10. כתבה חמישית/ יואב פלדש

לא עבר: מציאות מדומה ב"כוכב נולד"

אחת הניאגרות בשירותים של מרכז דוהל בשכונת התקווה מקולקלת. המים זורמים בה בשצף, יורדים ישר לביוב. אני מתגבר על הגועל ומנסה לסדר את זה, אבל משהו שם תקוע ואני מוותר. כשאני שוטף ידיים, גבר בן כ־50, בחולצת כפתורים ומשקפיים גדולים, יוצא מאחד התאים ונעמד מול המראה, שר בקול שבור את "סן פרנסיסקו על המים".

הכתבה היא תיאור יום אודישנים בתוכנית הריאליטי "כוכב נולד" על ידי יואב פלדש. יואב מספר על רגעים שנראו לו מהצד מבזים ועל מקרים בהם גם הוא נשבה בקסמה של המצלמה או לחילופין הורו עליו לפעול בדרך מסויימת. יואב מספר על רגע בו הבחין בתחקירנית מנסה לגרום לאדם שניכר כי לוקה בבעיה כלשהי בתפיסת המציאות, להגיד משפט שאמר כשהמצלמה הייתה כבויה.

ציטוט מהמאמר: "אבל כאן, במציאות, זאת סצינה עגומה. ניכר שהאיש לוקה בבעיה כלשהי בתפיסת המציאות. התחקירנית מנסה למקד את השיחה. כתוב לה שהוא חושב שהאלבום "חמוש במשקפיים" של איינשטיין נכתב עליו. "נשמה", היא אומרת, "זאת טלוויזיה. אין לנו זמן לסיפורים, תגיע לשורה התחתונה". הוא מנסה שוב, אבל לא מצליח לתת לה משפט אחד ויחיד. עכשיו התחקירנית נשברת. היא אומרת: "תחזור אחריי: התקליט 'חמוש במשקפיים' של אריק איינשטיין נכתב עליי". הוא עושה את זה."

בנוסף, יואב מספר שהתחקירנית ניסתה לגרום שוב ושוב לצעירה דתייה להתפלל לעיני המצלמה, הצעירה סירבה."אט אט מתברר שהתפקיד של התחקירנית הוא לארגן את העולם בשביל המצלמה. היא יודעת מה המצלמה רוצה. היא הפה שלה. מהצד זה נראה קצת אינפנטילי: היא דואגת להמחיז את המציאות."

יואב מספר על הוראות המפיקים שהופכות למציאות שהם מעוניינים לצלם:

"המצלמה מחמרת בכולנו החוצה מהאולם. "מה עם התיקים שלנו?", אני שואל. תיקחו אותם אחר כך, אומר התחקירן. הוא והצלם נשארים בכניסה ואומרים לנו להמשיך להתרחק. אנחנו מצייתים. פתאום אני מבין את העוצמה של ההמחזה. אנחנו מבצעים את הדברים והם נהפכים למציאות. לא משנה שתכף נחזור לקחת את התיקים. זה כוח השיטור של המצלמה. כשאנו כבר רחוקים מאוד, התחקירן קורא לנו: "עכשיו תסתובבו ותעשו שלום עם היד". אנחנו עושים זאת, מחייכים."

הכתבה מתחברת לדילמה שלי כי היא עוסקת בזיוף המציאות על ידי ההפקה בתוכניות הריאליטי. הדילמה שלי עוסקת בתוכניות ריאליטי ואני חוקרת האם תוכניות הריאליטי מהוות קרש קפיצה לזמרים אנונימיים בימינו. תוכניות הריאליטי הן עולם שלם והן סופגות המון ביקורת, בעיקר בטענה שהן אינן משקפות מציאות כפי שהן אמורות לשקף אלא מבנות מציאות. המון זמרים ששוללים את קרש הקפיצה הזה- מתנגדים לו מהסיבה הזאת בדיוק. הם רוצים להיות מי שהם ולא להיות בובה על חוט.

ביבליוגרפיה

מאמרים
1. "תוכניות הריאליטי" מאת תום אפלבאום, 2010.
2. "אגדת הטלוויזיה השקופה" מאת ד"ר מתן אהרוני וד,ר רוביק רוזנטל, 2016.
3."הרדיו ממציא את עצמו מחדש" מאת דרור גנות, 2015.
4."בשל לי דמעה" מאת יובל דרור, 2012.
5. "כיצד הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב מוסיקה מזרחית"/מאת עמיחי חסון."דעות"-גיליון מאמרים.

כתבות
1."סיכום העשור: עשור של ריאליטי", חדשות 2, מאת ציון נאנוס, 2009.
2."קאמבק בקול גדול", חדשות 2, מאת אלינור צוקרמן, 2019.
3."אחרי 15 דקות תהילה- קבוצת תמיכה לנפגעי הריאליטי", מאת עדנה אברמסון, 2012.
4."מחקר חדש: אין דבר כזה 15 דקות תהילה", מאת מערכת ערוץ התרבות, 2013.
5."לא עבר:מציאות מדומה בכוכב נולד", מאתר יואב פלדש, 2010.